<h1>סמ"ג עשין סימנים ק"נ—קנ"ג</h1>
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן בפרק אין בערכין תניא רבי יוסי אומר מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהוריב היתה והיו הלויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' א-להינו עד שבאו גוים וכבשום וכן בשניה.
<h2>דף יב:</h2>
כתוב בפרשת בהר (ויקרא כ"ה ח'—י"ג) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה, כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה, בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. והרי יש כאן ארבע מצוות עשה. אחת לספור השנים שבע שבע, שנית לתקוע בשופר בעשרה בתשרי כדי לצאת עבדים לחפשי, שלישית לקדש שנת החמישים (ע"פ רמב"ם הקדמת הלכות שמיטה ויובל י'—י"ב), רביעית החזרת אחוזה ביובל (יראים סי' קס"ה).
ולא מנו ישראל שמיטין ויובלות אלא עד אחר י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך עד שיהא כל אחד [ואחד] מכיר שדהו וכרמו (תו"כ בהר פרשתא א' הל' ב'—ג'). ושתי המצוות ספירת השבע שבע וקידוש שנת החמישים מסורים לבית דין הגדול בלבד (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י ה"א).
שנת היובל אינה ממנין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י ה"ז) שהרי אומר התלמוד בפרק אין נערכין (י"ב ב' ע"ש ור"ה ט' א') לאפוקי [מ]דרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו (עשה מ"ח דף קכ"ו ב' בד"ו) בענין הכתובה, ואדרבה פוסק רבינו יצחק (ר"ה ט' א' תד"ה ולאפוקי) כרבי יהודה שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו (ע"ז ט' ב') הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו' נשקול מכל מאה תרתי.
<h2>דף כד:</h2>
שנת היובל אינה ממנין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י ה"ז) שהרי אומר התלמוד בפרק אין נערכין (י"ב ב' ע"ש ור"ה ט' א') לאפוקי [מ]דרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו (עשה מ"ח דף קכ"ו ב' בד"ו) בענין הכתובה, ואדרבה פוסק רבינו יצחק (ר"ה ט' א' תד"ה ולאפוקי) כרבי יהודה שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו (ע"ז ט' ב') הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו' נשקול מכל מאה תרתי.
<h2>דף כח:</h2>
היובל והשמיטה שוין לענין העבודות והאכילות והביעורין ומשפט אחד להם (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י הט"ו) אלא לענין הא דתניא בספרי בפרשת ראה (לדברים ט"ו ב') וזה דבר השמיטה מיעט ללמדך שביעית משמטת כספים ולא יובל, בשנת היובל הזאת מיעט ללמדך שיובל מוציא עבדים ומשמט קרקעות ולא שביעית, ויובל משמט קרקע בתחילתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ז). ועוד דורש בתו"כ (בהר פ"ג ה"ו לגי' הגר"א) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו לרבות שהמקדיש שדהו ובא בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל.
תניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר לפי שנאמר בעשור לחדש יכול לא תהא השנה מקודשת אלא מיום הכיפורים ואילך תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שמתקדשת והולכת מתחיל[ת]ה מכאן אמר רבי יוחנן בן ברוקה לא היו עבדים משועבדים ולא נפטרין לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שמגיע יוה"כ כיון שהגיע יוה"כ תקעו [בית דין] בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם. ומפרש שם (ט' ב') מאי לשון דרור כמדייר בי דיירא כלומר (רש"י) שגר בכל מקום שחפץ.
<h2>דף כט.</h2>
יובל היא תהיה לכם מכאן למדו רבותינו (ר"ה ט' ב') שיובל נוהג בחוצה לארץ כל זמן שנוהג בארץ. ובזמן שאין היובל נוהג אין עבד עברי נוהג ולא בתי ערי חומה נוהגים ולא שדה אחוזה [ו]לא שדה חרמים (לשון הרמב"ם שמו"י פ"י ה"ט ע"ש) כדאיתא בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ט א').
<h2>דף לב:</h2>
אומר היה רבינו יעקב (גיטין ל"ו א' תד"ה בזמן) שיובל היה נוהג בבית שני ואף על פי שאמרה תורה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ואומר רב נחמן ברבי יצחק שם בערכין פרק אחרון (ל"ב ב') שמנו יובלות לקדש שמיטין לא קיימא לן הכי אלא ודאי מנו יובלות שהרי אומר שם (ל"ג א') רבי יוחנן במסקנא שירמיה החזיר השבטים ויאשיהו מלך עליהם שנאמר (הושע ו' י"א) גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי ואח"כ גלו לבבל וחזרו מכל שבט ושבט מקצתן ומאחר שחזרו מכל שבט ושבט זה קרוי יושביה עליה ומביא ראיה ממה ששנינו בפרק אחרון דערכין (ל"א ב') ובפרק מי שאחזו (גיטין ע"ד ב') גבי בתי ערי חומה בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה ותניא בערכין בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ט א') אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג.
<h2>דף לג.</h2>
שנת היובל אינה ממנין שני השמיטה אלא שנת תשע וארבעים שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחד תחילת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"י ה"ז) שהרי אומר התלמוד בפרק אין נערכין (י"ב ב' ע"ש ור"ה ט' א') לאפוקי [מ]דרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן. אמנם אין זה ראיה שמצינו לאפוקי שהלכה כן כמו שביארנו (עשה מ"ח דף קכ"ו ב' בד"ו) בענין הכתובה, ואדרבה פוסק רבינו יצחק (ר"ה ט' א' תד"ה ולאפוקי) כרבי יהודה שהרי בשמעתא דתנא דבי אליהו (ע"ז ט' ב') הולכת הסוגיא לפי דבריו גבי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע וכו' נשקול מכל מאה תרתי.
